אודות
אם לשלוש נשמות מופלאות.
מוזיקאית, משוררת, פסלת ומיסטיקנית.
מורה, מרצה, מדריכה, מנחה, מטפלת ומרפאה
בתחומי המוזיקה והמיסטיקה.
הייתי ולא הייתי...
פתאום זה קרה…
בין רגע…
נפלתי כמו אבן מן השמיים
והגוף - חציו השתתק…
ניסיתי לקום, ניסיתי לקרוא בקול…
ולא יכולתי…
איבדתי תחושת זמן ומקום,
אך ראיתי ושמעתי הכול…
הייתי בהכרה מלאה לכל הנעשה והנאמר סביבי…
הייתי ולא הייתי…
ילדי היו אתי...הרגשתי בטוחה...
תוך איזה שהוא זמן הם הגיעו -
צוות מד"א עם מיטה וציוד,
העלו אותי למיטה ומשם לאמבולנס…
נסענו לבית החולים...
בדרך הייתי מאוד מודעת לנעשה…
הרגשתי שהגוף שלי בחלקו קיים ובחלקו לא...
הבנתי שאין לי תחושה בצדו הימני של גופי ושאינני יכולה לדבר ברור…
הרגשתי את הנסיעה הקופצנית על הכביש ...
כל קפיצה כמו החזירה אותי למודעות מלאה לגוף…
ידעתי מה קרה לי, אם כי לא הבנתי מה בדיוק,
והייתי מנותקת רגשית מכל שהיה סביבי...
הייתי 'פה' ו'שם'...
בתוך הגוף, אך גם רואה הכול מחוצה לו...
הגענו לבית החולים...
הורידו אותי מהאמבולנס ומאותו הרגע כבר לא הייתי בגוף...
זוכרת את עצמי מתנתקת בהדרגה ועולה למעלה שלב אחרי שלב...
מרגע זה ועד להתעוררות מהצנתור הייתי מחוץ לגופי...
מצאתי את עצמי מרחפת בתוך מרחב לבן/ תכלכל/ צהבהב הלוקח אותי,
כשראשי קדימה, בתנועה אלכסונית כלפי מעלה -
זו הייתה תנועה עדינה, חופשית ומשוחררת מכל אחיזה, מסגרת או חוקיות -
חופש אבסולוטי שעוטף באהבה אבסולוטית, בנינוחות מופתית, בקבלה, בהתמסרות,
ובאפשרות פשוט להיות...'בבית'...
הרגשתי שאני 'שם' לא רק במודעות, אלא, גם בחוויה, בהוויה -
הייתי 'בבית', בלי כל זיכרון של 'העולם של מטה'...
ריחפתי לי, ללא תפיסת זמן ומרחב מעלה מעלה, עוד ועוד,
עד שנתגלה בפני מקור האור הכמעט מסנוור, אשר האיר הכל -
הוא הפיץ את אורו בקרניים זכות, נקיות וטהורות לכל עבר,
וכמו קד בפני קידה בענווה אצילית…
אני, מצידי, הארתי מולו ואליו,
והרגשתי את האהבה המרוככת, המופלאה שיש בינינו -
הבנתי שזה הוא הטוב המושלם בהתגלמותו…
כך היינו זמן מסוים, אולי שניות, אולי דקות ואולי יותר מכך...
ספגתי לתוכי את כל האור הזך והנקי הזה, כמו נשמתי אותו לתוכי והחזרתי אותו אליו…
בחזרה…
זה היה רגע של אהבה טהורה, ללא מילים, ללא מסרים, ללא תקשורת נוספת...
ושוב הבנתי שאהבה היא הכל -
היא הדבר, היא כל מה שיש, בעצם, היא האמת…
והיא מביאה את כל השאר
כצל של עצמה לעולם...
ואז משהו או מישהו משך את תשומת ליבי להתבונן מטה -
ישירות לחדר בו נעשה הצנתור...
ראיתי את החדר מבעד למרחב הלבן, כמו דרך צעיף ערפל עדין -
את המיטה ועליה שוכבת דמות לא ממוקדת -
ידעתי שזו אני, ושניים או שלושה רופאים ואחיות סביבי...
הרגשתי שאותו משהו או מישהו קורא לי לחזור לעולם...
התחלתי, אם כי לא ברצון רב, לחזור לגוף,
והתעוררתי כשהמיטה עליה שכבתי התגלגלה מן החדר למסדרון,
נגררת על ידי שני אנשי צוות בית החולים,
ושלושת ילדי סביבי…
הייתי אפופה בתחושה העילאית אותה חווית 'שם',
ויחד עם זאת, הרגשתי כמו תינוקת שהרגע נולדה…
במשך שבוע בבית החולים הרגשתי שבחלקי נשארתי 'שם',
ומה שנראה כבלבול וכקושי לתקשר מילולית תחילה, היה בעצם,
השראת המקום ממנו חזרתי -
מקום של תקשורת ללא מילים, ללא מעשים, רק הוויה…
הרופאים הגדירו את המקרה שלי כנס רפואי,
היות וגופי חזר לעצמו פיסית, כמעט לחלוטין,
ורק כחמש שעות מן הרגע בו האירוע קרה…
המכשור אליו הייתי מחוברת בבית החולים היה מנוגד כל כך לתחושת החופש השלמה
וליכולת לעוף, לרחף, לנוע ללא מגבלות כלל במרחב פתוח אינסופי אותו חוויתי 'שם',
עד שניסיתי (למורת רוחן של האחיות) לשחרר את עצמי ממנו,
לא להיות כבולה...
ילדי היו רוב הזמן סביבי, דואגים להכל, מכילים, אוהבים כל כך…
אהבה הדומה לזו שחוויתי 'שם'...
ומשם, הובילה אותי הדרך לנסות ולהביא את החוויה למציאות הקונקרטית,
לנסות ולמצוא לה מקום בחיים,
פה על האדמה ולהבין את כל ההשפעות שיש לה
על חשיבתי, על רגשותי,
על התייחסותי לחיים ועל התדר אליו הגעתי...
ואז, הופיעו החרדות…
חלק מתהליך הריפוי? יכול להיות, כך אומרים הרופאים...
לשכב במיטה במשך תקופה ארוכה ולמצוא דרכים שונות להירגע,
להעלות תובנות ולנסות למצוא את הדרך להתחבר לאור שחוויתי וראיתי 'שם'
ולהעבירו ל'פה', לעולם...
זו משימה שנראתה לי כמעט בלתי אפשרית...
הפער היה בלתי נתפס, והוא היה גם מקור החרדות…
אבל, הייתה תקווה, הייתה אמונה שאכן, אמצא את הדרך…
עברו להם כמה חודשים של התמודדות עם מורכבות שקשה לתאר במילים,
ואשר הובילו אותי, בסופו של דבר, לטיפול תרופתי -
הדרך החלה אט אט להיפתח והאור החל להשתחרר החוצה…
דרך המוזיקה ודרך המילים והדימויים הוויזואליים המלווים אותה…
המוזיקה -
הכלי השלם ביותר לנגן דרכו את עוצמת האור שחוויתי,
או לפחות, חלק משמעותי ממנו…
והיא גם כלי ריפוי אמיתי ועמוק, עבורי…
ולשאלה הקלאסית:
למה הייתי צריכה לעבור את כל זה?
מצאתי את התשובה הקלאסית:
לחוות את האור במלוא הדרו,
מקרוב כל כך,
בעצמה ישירה כל כך,
כדי להעביר אותו דרכי לעולם,
בייחוד בימים שגם מעט האור שנשאר בו נמצא בסכנת הכחדה...