הקרוואן ומודל הסדנא המוזיקלית

 

הקרוואן - חיים בתנועה

שלב ראשון:

 עגלת הקרוואן שלי 'מחכה' לבנייתו בחצר מפעלו של בונה הקרוואנים היקר שבאילת.

רק עוד כמה 'במפרים' בירוקרטיים הקשורים למכירת ביתי שבמצפה רמון, והדרך תפתח... ולמרות שגודלו של הקרוואן יהיה 15 מ"ר בלבד, החיים בתוכו יהפכו עבורי את העולם כולו ל'חצר אחורית'...

 

­­­ שלב שני:

והואיל וברצון מפעל לייצור הקרוואנים, להלן: 'אילת קרוואנס בע"מ', לבנות קרוואן  לקונה.

והואיל והקונה, להלן: 'הדר מאור' מעוניינת שהמפעל לייצור הקרוואנים יבנה לה קרוואן על פי תכנון אישי...

וכל זה אכן הואיל לגמרי, ובעצם בלי כל הניסוחים הרשמיים הללו, משום שבפועל ישבתי אתמול מול אנשים מקסימים והכי מקצוענים שיש,  ובראשם חזי, מנהל המפעל, ושרטטנו לפרטי פרטים, על פי מידות שהבאתי, את המבנה הפנימי של הבית על גלגלים שלי, אשר בשבוע הבא יתחיל להבנות ובעוד שלושה חדשים מקסימום אוכל כבר לעלות עליו ולחיות חיים בתנועה...

הצורך לנצל כל סנטימטר בצורה יצירתית וחכמה הכריחו אותי להבין מה באמת חשוב ומשמעותי בחיי ומה פחות... אולי לא כמו השאלה הידועה: מה היית לוקח לאי בודד? אבל, די קרוב לזה...

זהו תהליך אשר כרגע הוא קשה לעיכול, מוזר ומעלה חוסר ודאות, אך, יחד עם זאת, מרתק ומעורר השראה, והתוצאה תהייה ללא ספק, איכותית ומרהיבה...

 

שלב שלישי:

כבר בקיץ שעבר כשישבתי בביתי שבמצפה רמון וחוויתי כמה חודשים של התרחשות שלא הייתה מדויקת עבורי עוד, הבנתי שאני עלולה לסטות מן הדרך ולגרום לי ולסובבים אותי לסבל. רעיון המגורים בקרוואן נגרר ובעקבותיו מכירת הבית, 'העלו אותי על הפסים' פעם נוספת, והחזירו אותי שוב לבחירה בחיים. 

ככל שהתקדמתי במימוש הרעיון הרגשתי איך אני משילה מעצמי עוד ועוד חסימות ומטענים ומשחררת את עצמי אל עבר החופש להיות ולעשות מה שעשוי להחיות ולעורר אותי מחדש.

למרות שאנשים רבים התייחסו למהלך הזה כאומץ לב, והביעו את משאלת ליבם להעז ולבחור גם הם בחיים מסוג זה, בחוויה שלי זהו, בעצם, קודם כל, צורך קיומי פשוט ובסיסי, כמעט חייתי, שדוחף קדימה.

בהמשך, הנסיעה שלי להודו חידדה את התחושה הפנימית שבכדי לחיות חיים שלמים יותר ומאושרים יותר, נכון לי למקם את עצמי במרחב גמיש, כמה שפחות מוגדר, תחום, תלוי ואחוז בשייכות, ב'חוקים ובמצוות' מכל סוג ומן והרגשתי שבחוויה הפנימית אני, בסופו של דבר, אזרחית העולם, גם אם לא אוכל לשנות בפועל את הסטטוס שלי לכזה בתעודת הזהות.

יחד עם זאת, יותר מתמיד, אני מבינה שתקשורת ישירה עם האנשים אשר סביבי - המבט בעיניים, הדיבור הבלתי אמצעי והכמה שאפשרי פחות טכנולוגי ו או אלקטרוני, החיבוק, החיוך, הצחוק, העצב, הבכי, השיתוף, היכולת להימצא ולהיות נוכח בתוך החיים בכל הרמות ובכל המובנים – היא משאת נפש, מבחינתי, ואין לה תחליף... אילו הם, בעצם, חיים של רוח במובן העמוק והאמתי ביותר, עבורי...

המילים והצירופים - חמלה, אהבה ללא תנאי, הדאגה לכל יצור חי באשר הוא - החוזרות אינסוף פעמים בתוך הטקסטים המופלאים של הבודהיזם הטיבטי אותו למדתי 'על קצה המזלג' במשך שבוע, הדהדו הישר לתוך צ'קרת הלב שלי והגדירו בצורה מדויקת את מה שמתחולל בתוכה, אם כי, ברור לי  (ולרבים וטובים מאז שחר ההיסטוריה המאמינים בכך) שלהתקרב למקום הזה משמע עבודה של הרבה מאוד יחידות חיים...

ואתמול, כשהגעתי לאילת וראיתי את הקרוואן שלי לאחר חודש וחצי של בנייה, אחזה בי התרגשות בלתי נשלטת כמעט... אם תרצו, תחושה של התרוממות רוח ואפילו סוג שלBLISS  

זהו הבית הרביעי אותו אני קונה: הראשון הייתה דירת חדר וחצי בצפון תל אביב, בה חייתי חיים עירוניים, תל אביביים לכל דבר, השני היה בית פרטי ישן אשר היה ממוקם בנחלה בת 15 דונם במושב בית הלוי שבעמק חפר אותה קנינו בן זוגי לשעבר ואני ובה גידלנו את שלושת ילדינו, והשלישי הוא הבית אותו קניתי במצפה רמון ובו אחיה עוד זמן קצר עד למסירתו לקונה.

כל בית מבתים אילו שירת אותי נאמנה ומילא אחר צרכי באותה תקופה בה גרתי בו, ותהליך שינויי מגורים זה קרב אותי בכל שלב למרחב פתוח יותר, חופשי יותר ומשוחרר יותר...

אתמול, כשהגעתי לאילת וראיתי את הקרוואן שלי לאחר חודש וחצי של בנייה, אחזה בי התרגשות בלתי נשלטת כמעט... מן תחושה של התרוממות רוח ואפילו סוג של BLISS.

כולי תקווה שאתקל בכמה שפחות 'במפרים' כאילו או אחרים בהמשך הדרך...

 

שלב רביעי:

לכבוד השלבים האחרונים בבנייתו של הקרוואן והכנסתו לטסט בסוף השבוע הבא, הוצא עבורו רישיון זמני - מסמך רשמי אמנם, אבל, גם כזה המנכיח עוד יותר את העובדה שאוטוטו אמצא את עצמי לומדת תוך כדי תנועה לנהל אורח חיים אחר מכל מה שהכרתי עד כה...

זהו גם רגע בו חוסר הודאות לגבי העתיד לבוא הופך אותי שוב לילדה סקרנית היוצאת להרפתקאה מלאת הפתעות והתמודדיות חדשות, ובו זמנית לאישה המבקשת לעצמה מרחב שיש בו אינטימיות ושקט...

כך או כך, אני מאמינה, בשלב זה של חיי, שלחיות בתנועה משמעו ללכת בעקבות הרוח ולהיפך...

 

 

 Body, Insight & Sound - מודל הסדנא המוזיקלית

 השנים הרבות בהן אני יוצרת מוזיקה, מנגנת ושרה, ובהן למדתי 'לפנות את עצמי' ולהתחבר לערוץ פתוח המאפשר לי להעביר דרכו אינפורמציה לעצמי, למטופלי ולתלמידי,  הובילו  אותי לבנות מודל המתאר את גופינו ככלי הקשבה, קבלת מסרים והפקת קול.

המודל 'מבקש' מאיתנו, בשלב הראשון, למקד תשומת לב בחלקים רלוונטיים מן השלד שלנו - כפות הרגליים, עצמות השוק והירך, אגן הירכיים ועמוד השדרה, ולהתייחס אליהם כאל קונסטרוקציה העוזרת לנו לחוש יציבים ומקורקעים.

בשלב שני הוא 'מכוון' אותנו לדמיין ערוץ, הממוקם לאורך גופינו והנתמך על ידי עמוד השדרה, היורד למטה לתוך האדמה, שם הוא מתפצל לשורשים הנאחזים בבטן האדמה, ובו זמנית עולה למעלה מתוך קודקודנו אל עבר המרחב הפתוח שמעלינו. ערוץ זה משמש כמוליך לאינפורמציה המגיעה אלינו.

בשלב השלישי 'מחבר' אותנו המודל ל'מפוח' הנמצא בבטן התחתונה ואשר תפקידיו הם לתמוך בנשימה (המתרחשת בחלל החזה)ולהכיל את אותה אינפורמציה, ואל חללי תהודה הקיימים בגופינו - האחד ממוקם בראש (במצח) והשני בחזה, אשר תפקידם הוא לתרגם את האינפורמציה לקול, לצליל ולקצב ולאפשר לנו להפיקם מגופינו
באופן טבעי ופשוט, ולכן גם מהנה וחסר מאמץ...

מטרתו של המודל הוא ל'הזכיר' לנו כי ברשותנו כלי נפלא, שהוא גופינו, היכול לשרת אותנו, אם רק נסמוך עליו ונסכים להתייחס אליו ככזה. הרי, בסופו של דבר, אנו זקוקים ל'כלי' יציב ובטוח ובו זמנית פתוח ומשוחרר בכדי שנוכל לבטא את שברצוננו לבטא ולממש את שעלינו לממש...

 

התוצר

הגוף שלנו הוא כלי שניתן לכוונו, לנקותו ולהפוך אותו למיכל ריק, בעוד שהמידע הפנימי שבנו, הכולל מחשבות אוטומטיות ורגשות מדכאות וחוסמות, מוצף ומשוחרר.

כאשר הגוף שלנו הופך למיכל ריק, הוא עשוי לשמש עבורנו מוליך למידע חדש הנכנס והמופנם לתוכנו, ובאמצעות מנגנון להפקת קול הקיים בנו, המורכב ממרחב התומך בנשימה ומחללי תהודה, יש באפשרותנו לבטא ולהדהד אותו החוצה מאיתנו...