שפה

כתוצאה מחוויות מרוממות אותן אני חווה במרחב החדש בו אני חיה, חקרתי ומצאתי הקשרים צליליים יפים בין השפה העברית, היקרה לי והאהובה עלי מכל השפות אותן שמעו אוזני עד כה, ובין האנגלית.

למילה: 'הילה' ישנם כמה תרגומים, ביניהם המילה: Aura המוכרת והידועה, ומסתבר שגם המילה: Corona…

מעבר לרלוונטיות של התרגום האחרון למה שקורה סביב, התרגשתי מן הקרבה הצלילית שבין המילה 'אור' ובין המילה: 'Aura', ובין המילים: 'קרן', 'קרניים', 'קרינה' (והרי, ההילה היא הקרנה של הדבר אותו היא מקיפה) ובין המילה: 'Corona'…

אפשר להפליג ולומר שאולי קוראים לקורונה Corona, מפני שיש בה משמעויות נסתרות 'טובות' ו'רעות'… אולי תפקידה לאוורר, לפנות מקום לאור חדש, לקרני הקוסמוס, האלוהות, המקור למלא את החללים שנוצרים מן הדילול האנושי…

ואולי היא קשורה כן, כפי שיאמרו חסידי הקונספירציות, לעוצמת קרינה טכנולוגית חדשה הנבנית בימים אלו ממש ברחבי העולם (ה G5), שהלוואי ותביא איתה גם תקשורת אנרגטית מהירה ואיכותית יותר למרחקים, מי יודע?

בכל מקרה, קרניים אילו, עבורי עשויות להיות קרנות השפע, קרני האור וחום השמש, קרינה המשחררת לתנועה חופשית חסרת גבולות של זמן ושל מרחב… הלוואי!

המרחב המקודש

בימים אילו מבקשים, מפצירים ואף דורשים מאתנו לשמור מרחק של שני מטרים לפחות זה מזה…

דרישה זו מעוררת תסכול וזעם בלבם של רבים, אבל, אם נתבונן רגע מהצד, נוכל להיזכר במושג השבטי האינדיאני עתיק היומין: 'המרחב המקודש' (The Sacred Space"), אשר היה חלק אורגאני מתרבותם ומאורח חייהם…

על פי התפיסה האינדיאנית קיומו של אדם איננו מסתיים בגבולות גופו, אלא, במרחב אנרגטי המקיף אותו ושהוא, בעצם, ההדהוד של נוכחותו…

יש הקוראים למרחב האנרגטי הזה הילה (Aura) ויש הקוראים לו האור המקיף… בחוויה שלי, אין זה חשוב באמת מה הוא שמו, מה שחשוב הוא ההכרח שלנו, כבני אדם לחוש, לראות, להיות רגישים כלפיו ולתת לו מקום…

במידה ונלמד לתת למעטפת האנרגטית הזו מקום, ישמר בינינו מרחק טבעי (אשר אינו כפוי מסיבות חיצוניות) המכבד את המרחב האישי של כל אחד מאתנו, המאפשר תחושת ביטחון והמונע חודרנות, חוסר נוחות ואפילו תוקפנות וגסות…

והנה, הפלא ופלא ובהפוך על הפוך, יש בכוחו של המרחק הטבעי הזה לחזק את האחדות ואת ההרמוניה שביננו… בזכות היותו טעון באנרגיות של שניים או של יותר בני אדם, הוא עשוי להפוך לכעין דבק המחבר, המקרב, המאזן והממזג…

בחרתי בצילום של ברבור אותו צילמה חברתי דורית לינדנטל, היות והברבור למרות היותו חיה אצילית, רכה ואפילו מפוארת, הוא עלול להפוך מאוד תוקפני כלפי החודרים למרחב המקודש שלו, למרחב האישי שלו, ולא שומרים על מרחק אשר אינו מאיים על קיומו…

חוסר הוודאות

התמודדות נוספת העומדת בפנינו בימים אלו היא תחושת  חוסר הוודאות הצפה ועולה על פני השטח ומזכירה לנו את קיומה…

בחוויה שלי, חוסר הוודאות הוא לא המצב יוצא הדופן, אלא, דווקא הניסיון של רובינו לייצר וודאות ולהאמין בה, הוא זה הסוטה מדרך הישר… הרי שאם נתבונן רגע ממרחק על עצמנו ועל הטבע אשר סביבנו, נגלה שחוסר הוודאות הוא, כנראה, 'המשחק האמתי' של הקיום שלנו בעולם הזה…

הוודאות היא, בעצם, סוג של פיקציה שלכאורה נותנת לנו ביטחונות אשר חלקם הגדול מתגלה כלא תואם את ציפיותינו…

ואני מציעה, בואו נתרגש מחוסר הוודאות, נסתקרן ממנה כי יש בה את את קסם האפשרויות הבלתי נגמרות, את החופש לבחור כל רגע מחדש, את מרחב התנועה והפעולה כמעט חסר הגבולות, את החיוניות ושמחת החיים…

בואו ננצל את התקופה הזו בכדי ללמוד להתמסר לחוסר הוודאות, לשחרר שליטה ואחיזה בדברים המקיפים אותו, אשר אינם חזקים ויציבים כמו המרכז שבתוכנו, הכולל את כל מה שאנחנו…

מתוך ניסיוני, חוסר פחד, גמישות ויצירתיות הם כלי המשחק האמתי הזה, בהם נוכל לשמוח וליהנות ואף לחוות השראה והתרוממות רוח…

הפחד בימי הקורונה

גם אני, כמו כולם, לא יכולה להימנע מלחוות את משבר הקורונה…  קוראת ושומעת דעות, התייחסויות, ניתוחים וגישות שונות ביחס אליו…

מרגישה את עצמי 'בתוך' וגם 'מחוץ', מתבוננת במה שקורה ושואלת את עצמי הרבה שאלות לגבי השיעור אשר האנושות עוברת, למה, בעצם כל זה קורה? מה עלינו ללמוד מן הטלטלה הזו? ואם  נבין מה עלינו ללמוד, האם נהיה פתוחים וחזקים מספיק כדי להפנים, לצמוח ולהתעצם מתוך המשבר הזה?

התשובה הברורה ביותר המהדהדת אלי ומתוכי היא כי אחד מן הגורמים המרכזיים לכל זה הוא: הפחד… עולה לנגד עיני הדוגמה המוכרת לפיה כלב נושך את אלו המפחדים ממנו ונימנע מלהתקיף את אלו שלא…

בחוויה שלי, פחד ממגנט אליו את בני בריתו: חוסר האונים, הייאוש והקורבנות, ועלול להחליש את מערכת החיסון ולמגנט גם חולי… יש לו כוח אדיר לשאוב אותנו לתוכו, לטשטש את דעתינו הצלולה ולבלבל את רגשותינו היציבים…

הפחד, כפי שאני רואה אותו, הוא גם כמו כדור שלג… הוא מושך אליו עוד ועוד סיבות לפחד, מעצים את עצמו וגדל לממדים חסרי פרופורציה להתרחשות…

תפקידו של הפחד היא להזהיר אותנו בלבד ולכן, יש הבדל עצום בין להרגיש אותו קיים בתוכנו בעת שכזו ובין לתת לו להשתלט ולהוביל…

ועוד דבר, הפחד, עבורי, הוא סוג של 'נוגד אהבה', וכאשר הוא ממלא את החלל כולו, הוא לא משאיר מקום לאהבה לחדור ולרפא…

אני מאמינה כי הורדת מפלס הפחד באופן משמעותי עשויה להיות גורם מכריע בניצחון על הקורונה…

הנווד וחסר הבית

בכל יום שישי בצהרים נפגשות, שלומית אחירותם חברתי (ואולי בעצם, אחותי) ואני לכמה שעות בבית קפה כזה או אחר באמצע הדרך שבין שכונת שפירא, בה אני מתגוררת כרגע ובין קיבוץ העוגן בו מתגוררת שלומית… המפגשים הללו המתקיימים מתוך צורך אישי של שתינו לשתף אחת את השנייה בהתרחשויות הקורות בחיינו, הן גם הזדמנות נפלאה לדיאלוג מפרה בכל הנוגע לדרך, ליעוד ולשליחות של כל אחת מאתנו…

במהלך פגישתנו אתמול, עלה על הפרק נושא הנוודות המעסיק אותי יותר ויותר… שלומית 'הניחה על השולחן' את התרגום לאנגלית למילה 'נוודות' – Nomad, והבנו כי ניתן לחלקו למילים No ו Mad… כלומר, לא משוגע, שפוי… בהפוך על הפוך – הנווד העלול להתפרש כחריג ואולי אף כמשוגע, הוא אולי בעצם השפוי שבחבורה, המחזיר אותנו למצב קיומי בו ניתן ללכת ללא פחד וללא מעצורים עם הרוח ולא נגדה…

בהקשר זה הוזכר גם הצירוף המאיים והשנוי במחלוקת – 'חסר בית' , ובתרגומו לאנגלית – Homeless, כמובן…

מה היא בעצם המשמעות של להיות חסר בית? עבורי משמעות זו איננה מילה נרדפת לאומללות, לחוסר אונים, לחוסר ברירה או להכרח להיפלט מן החברה, אלא דווקא בחירה בחופש ובשחרור האחיזה בקירות, בחפצים ובאביזרים שלכאורה מספקים לנו ביטחון ויציבות…

ואז עלו בי שני משפטים הללו:

The Nomad is the Homeless of the New World

The Homeless is the Nomad of the New World

כך או כך, משאת נפשי היא למצוא מודל אורח חיים מעשי (אשר הקווים הכללים שלו מתחילים כבר להתבהר לי) המבוסס על ה'משוואה' כי שחרור האחיזה הוא בעצם המרשם לבריאות הנפש…

הדרכון הגרמני

לא מזמן חדשתי את תוקפו של הדרכון הגרמני שלי, אותו הפכתי רשאית לקבל לפני 10 שנים.

במהלך כל השנים הללו השתמשתי בו רק  כאשר טסתי  פעמים ספורות לחו"ל…

בימים אלו, כאשר מגורים מחוץ לארץ עומדים על הפרק, הבנתי (משום מה לא הפנמתי זאת קודם), כי בנוסף להיותי אזרחית ישראל, אני בעצם גם אזרחית גרמניה, ואז נפלה בי החלטה לבחור בברלין  כתחנה הבאה בדרך בה אני הולכת וכנקודת פתיחה למעגל נוסף בספיראלה…

אני רואה את עצמי עומדת שוב על במות, הפעם ברחבי אירופה, מעבירה דרכי ומהדהדת מתוכי מילים ומנגינות המכילות מסרים אותם אספתי במשך שנים רבות, ואותם הכרחי עבורי למסור הלאה…

הפעם, אלו לא יהיו רק החומרים המוזיקליים אותם כתבתי ועדיין כותבת, אלא גם תכנים מילוליים אשר ארצה לדבר אותם מול קהלים שונים…

הסכמתי ביני וביני, מבלי 'להתבייש' עוד, לקרוא לעשייה הזו – שליחות, אשר עד שלא אממש אותה, לא אזכה לשקט ולנחמה…

כפי שזה נראה כרגע, בתמיכת ובעזרת אנשים טובים ומקצועיים הפועלים סביבי ואיתי, להן אני זקוקה מאוד כרגע, זה עשוי לקרות…

 

לוחמי הרוח

לוחמי הרוח הם אותם אנשים ההולכים עם הרוח ולא נגדה.

לוחמי הרוח הם אותם אנשים המאמינים בבני מינם, רוצים את טובתם, מוכנים להגן עליהם, לכבד אותם ולקבל אותם באשר הם.

המילים: מלחמה והלחמה, הן בנות אותו השורש ל.ח.מ… להלחם ולהלחים היא אותה פעולה, בעצם – מלחמתו של לוחם הרוח היא עם החסימות, ההתנגדויות, הדעות הקדומות והפחדים המקננים בתוכו, ואשר אותם יש למגר, בכדי שתוכל להיווצר הלחמה בינו ובין בני מינו…

מארס

האלבום הראשון אותו רכשתי לפני יותר מ 30 שנה היה:

The Rise and Fall of Ziggy Stardust and The Spiders from Mars…

אלבום זה ושירים נוספים מוכרים ואהובים של Bowie, כמו,  Space oddity ו Life on Mars,

הפכו מרכזיים ומשמעותיים בפס הקול של חיי, גם משום שכבר אז החיבור עם מאדים יצר בי הזדהות בלתי מוסברת, והרבה ממה שהדהד אז משיריו של Bowie, כמו 'דיבר' גם אותי…

כאשר הוקמה בארץ 'אגודת מאדים הישראלית' אשר בנתה, בין שאר הפרוייקטים שהיא מקיימת, הביטאט ניסיוני במכתש רמון בסוף התקופה בה חייתי במצפה, בחרתי להצטרף אליה…

לפני שבוע, ביום בו הגעתי ללונדון בפעם המי יודע כמה, נפתחה התערוכה: Moving to Mars –

תערוכה איכותית, מקיפה ומרגשת, החושפת את כל הקשור בכוכב האדום…

מצאתי בתערוכה מראות, צלילים, מושגים, דימויים וחפצים אשר נדמה כי הגיעו ממקורות ההשראה דומים לאילו מהם יוצרת גם אני… למשל, המושג the Origin Matter, הזהה כמעט לשם האלבום שלי

Original Matter, השימוש הרב בצירוף Space Observatory, המזכיר בהיפוך את שם מרחב המוזיקה והמיסטיקה אותו הקמתי במצפה  Observation Space, וחליפות הקירור של תושבי מאדים העתידיים אותן הייתי לובשת, לו יכולתי, בהזדמנות הבאה בה אעלה שוב על הבמה…

יחד עם זאת, נדמה לי  כי ברור לכולנו שבמידה ולא נפעל למען היותינו יצורים משוכללים ומשופרים יותר, אף כוכב לא יוכל להציל אותנו מעצמנו…

האמת

באחת הפעמים בהן ביקרתי בלונדון בעבר הרחוק, עמד על ארגז בפינת הנואמים (The Speakers' Corner) שבהייד פארק אדם לבוש שחורים והכריז בקול  כי אלוהי היהודים הוא האחד והיחיד, כי משה הוא הנביא וכי דברי התורה הם האמת לאמיתה…

לפני שש שנים עמד על ארגז באותה פינה אדם אחר לבוש שחורים, והכריז בקול כי אלוהי הנוצרים הוא האחד והיחיד, כי ישו הוא הנביא וכי דברי הברית החדשה הם האמת לאמיתה…

ביום ראשון האחרון עמד על ארגז גם הוא באותה הפינה, אדם לבוש שחורים והכריז בקול כי אלוהי המוסלמים הוא האחד והיחיד, כי מוחמד הוא הנביא וכי דברי הקוראן הם האמת לאמיתה…

אותה גברת, אפילו ללא שינוי אדרת!

בכל אחת מן ההזדמנויות הללו בחרתי להגיב, ושאלתי הראשונה לשלושתם הייתה: מה היא אותה אמת עליה הם מדברים? התשובות אותן קבלתי היו מגומגמות ומלוות בציטוטים מן הכתובים… אף לא אחת מהן הייתה שלמה, משכנעת, ברורה ועניינית…

בכל אחת מן ההזדמנויות הללו שאלה זו הובילה לדיון, אשר הוביל לסוג של וויכוח, אשר, כנהוג בהייד פארק הוביל להתכנסות של מעגלי אנשים סביב…

הטענה שלי הייתה בשלושת המקרים, כי האמת היא בעיקר סימן שאלה, היא איננה בידיו של אף אדם ובו זמנית היא אולי בידינו כולנו, שאין פערים משמעותיים בין נביא אחד למשנהו, שאנחנו הם היוצרים כינויים ושמות (אלוהים, אללה, god) לאותו המקור הלא ברור והלא ידוע שכנראה ממנו באנו כולנו וכנראה גם אליו נחזור, רק מתוך צורך לאחוז במשהו, ושכל הטקסטים, יפים וחכמים ככל שיהיו, הם, בסופו של דבר, טקסטים שנכתבו על ידי אנשים בשר ודם…

הוספתי ואמרתי שבחוויה שלי, קיים תדר בו יש ביכולתנו, אם רק נרצה, להיפגש ולהתחבר זה לזה… שבידיו של כל אחד מאתנו לפלס בדרכו את דרכו לתדר זה ללא צורך ללכת בנתיביהם של  אחרים (היות ולדעתי, כמספר האנשים, כך מספר הנתיבים) וללא צורך להיצמד למה שברא את כל זה…

בשלושת המקרים, הדברים, מן הסתם, נותרו פתוחים והם ממשיכים להדהד בי… מקווה שגם בהם…

הקלטות

ביתי החדש הפך בימים אלו, בין השאר, לאולפן הקלטות… שמעון טל, חברי היקר ואני עובדים יחד על חומרים חדשים שלי, הפעם באווירה אינטימית …

זהו סיפור אחר לגמרי להקליט אלבום ב'מגרש הביתי'… שמעון הביא את הציוד המקצועי שלו אשר התחבר לציוד שלי וכל זה קורה בסלון שלי…

מדהים איך בהפוך על הפוך, צריכה הייתי לחזור לעיר הגדולה והסואנת בכדי לזכות בשקט המאפשר הקלטה שכזו…שקט שאפילו המדבר לא אפשר…

מסתבר, שבאזורים הנכונים בתל אביב (אשר, אגב, הבנתי שוב כי איננה נופלת בוויב שלה ובעוצמת ההתרחשות שבה מערים אחרות כמו, לונדון, ניו יורק או ברלין) ישנם אנרגיה עוטפת, השראה ואת אותו השקט המיוחל…

ולמרות שבכדי להקליט יש צורך בדממה כמעט סטרילית, החלטנו שמעון ואני כי נשתמש ברחשי הרקע העדינים שבכל זאת קיימים… ומה הם אותם רחשי רקע?

ובכן,

כאשר נפגשנו שמעון ואני לפגישת הכנה בביתי, הקשבנו בקפידה למתרחש סביב ושמענו להפתעתנו, ציפורים המצייצות להן בשלל צלילים… חייכנו והודנו בעובדה שדווקא בתוך הטבע האורבאני בו אנחנו יושבים, הסאונד הדומיננטי ביותר הוא ציוץ הצפרים…

אולי ציפורים אילו הן רמז עבה לאותה 'ציפור כחולה' עליה כתבתי באחד מן הפוסטים הקודמים… כלומר, אולי מצאתי את ביתי, שהיה שם, בעצם, תמיד מתחת לאפי?! מתוך ניסיון חיי אמנע עדיין, מלהתחייב על כך…