ONE – Old New Earth – חלק 3

אחת התובנות שעלו בי במסע שלי היא שהלוקיישן הוא רק התפאורה… כולנו מובלים ו/ או מובילים את עצמנו ללוקיישן הנכון בזמן הנכון, במידה ואנחנו מקשיבים ולא מתעלמים מן 'הקריאה'…

בחוויה שלי, כל העולם הזה הוא רצף אחד שלם והגבולות שהושמו בו הן רק פיקציה… לאדמה אין גבולות, לטבע אין גבולות…

לכן, בעיני, כל המיקומים וכל המקומות הם היינו הך… תלוי מי, למה, כמה ומתי…

המגיפה ההזויה הזו רק חושפת את הרצף הזה לאלו שלא חשים בו ממילא…

ויותר מכך, הדרייב לנוע, מגיע, שוב, בחוויה שלי, מייצר חייתי שהוא חלק מרכזי בנו, ולדאבוני, נשכח והודחק על ידי רוב בעלי החיים הנקראים בני אדם…

החיבור לאותו ייצר הוא מצפן וכוון מעולים לדעת מתי ואיפה להיות… עבורי, בדיוק כפי שחיות נעות כדי למצוא מרחב מחייה אחר כאשר במקום הן נמצאות אזלו המים והאוכל, כך גם אנחנו אמורים לנוע כאשר המשאבים הפיזיים, הרגשיים והאנרגטיים אינם תואמים עוד את צרכינו…

ONE – Old New Earth – חלק 2

אחר שנה בלונדון מרגישה כי הבנתי את כל מה שהייתי אמורה להבין מן ועל המטריקס 'במייטבו', ויודעת, עוד יותר מאי פעם, עד כמה זו לא דרך להמשיך בה, עבורי…

לחוות את הסיסטם באקסטרים היה הכרחי מבחינתי בכדי להגיע למסקנה חד משמעית, כי נועדתי לחיות אחרת על הכדור הזה… לא שלא ידעתי, או יותר נכון, הרגשתי זאת קודם, אבל, בישראל, ואפילו בתל אביב, אשר במובנים מסוימים היא מטרופולין כמו ערים גדולות אחרות בעולם, ההתנהלות המטושטשת הלא מקצועית מספיק והלא יעילה מספיק, לא אפשרה לי באמת להבין עד כמה הציוויליזציות שיצרנו בעולם הזה הגיעו למקומות לא אנושיים בעליל…

יצרנו לעצמנו אורחות חיים הנוגדות את הטבע, בעוד אנחנו, מן הסתם, חלק אינטגרלי ממנו, מה שמוביל כמויות בלתי נתפסות של אנשים למצבי חרדה, דיכאון, טשטוש חושים, ניתוק ואובדנות… ושוב, פה, בלונדון זה חשוף ומובהק… שחור על גבי לבן, כך שאי אפשר להתבלבל שזה זה…

למדתי בחיי שהדרך להבין, מתישהו, מה כן, מצריך תהליך של שלילת הדברים שהם לא… וזהו תהליך המתאפשר רק תוך כדי ניסוי ותהייה… אז, שוב, הגעתי לשלב התהייה, ועכשיו, זקוקה לזמן עיכול, התבוננות וחשיבה מעמיקה מה בדיוק תהיה ההתנסות הבאה…

מה שכן ברור לי הוא שההתנסות הבאה הזו תצטרך להיות עד כמה שניתן מחוברת באופן הרמוני ושלם לטבע…

ONE – Old New Earth – חלק 1

בימים אלו של שינויים דרמטיים בכל מובן אפשרי, משהו מת ומשהו נולד…

וזה קורה במקביל…הרבה מן הישן הולך ומתפוגג לו והחדש מתחיל לבצבץ בין ההריסות…

זו החוויה שלי מן התקופה הנוכחית.

החיבור לטבע בכלל ולאדמה בפרט הוא סוג של גישור בין הישן לחדש, עבורי….

מאז שהגעתי ללונדון והכל היה סגור מצאתי את עצמי רוב הזמן בפארקים וביערות הרבים שבעיר ובסביבותיה… תחילה ישבתי על הספסלים ובחודשים האחרונים מצאתי עצמי יושבת על האדמה ונשענת על עצים…

על פי המסרים שאני מקבלת, העולם החדש יצמח מן האדמה, בהשראת המקור, ולנו יש תפקיד מרכזי בלאפשר לה להצמיח…לתמוך בה ולתת לה לתמוך בנו…

קרני השמש מטעינים את האדמה, ולכן, היא זו אשר יש ביכולתה להטעין אותנו באנרגיה ובחיוניות, אם נתחבר אליה… בדיוק כפי שהמקור שולח את 'קרניו' אל האדמה ומטעין אותה בהשראה וביצירתיות העשויות לתת לנו את הכוח לברוא…

גם אם הציוויליזציה, המטריקס, ה babylon system יקרסו בקצב ובאופן מסוימים (כפי שאני עדיין רואה בעיני רוחי, וגם 'זכינו' לכמה הוכחות עד כה), וגם אם נמשיך לכלות בקצב מסחרר את העצים, הצמחים והחיות, כפי שאנחנו עושים, בעוונותינו הרבים, נדמה, כי האדמה תהייה 'שם', בינתיים…

כשאני חושבת על ההכרחיות שבהבנה כי העולם שיצרנו, הוא עולם מקביל, שאינו פועל בד בבד עם הטבע, וכי החזרה לחיבור הפשוט והבלתי אמצעי עם הטבע תרפא, תצמיח ותברא, אני מרגישה כי האיכות הכי קרובה לעולם טרום הבריאה, טרום המפץ הגדול, נמצאת באדמה…

ואולי הפעם, שלא כמו אדם וחווה אשר התפתו לעשות ולדעת, נאפשר לעצמנו לשחרר שליטה, לא לנסות לעשות דבר, לא לדעת דבר, להאמין שהכל אפשרי, נתמסר לטבע וניתן לו להוביל, להנחות ולכוון אותנו…

 

שפה

כתוצאה מחוויות מרוממות אותן אני חווה במרחב החדש בו אני חיה, חקרתי ומצאתי הקשרים צליליים יפים בין השפה העברית, היקרה לי והאהובה עלי מכל השפות אותן שמעו אוזני עד כה, ובין האנגלית.

למילה: 'הילה' ישנם כמה תרגומים, ביניהם המילה: Aura המוכרת והידועה, ומסתבר שגם המילה: Corona…

מעבר לרלוונטיות של התרגום האחרון למה שקורה סביב, התרגשתי מן הקרבה הצלילית שבין המילה 'אור' ובין המילה: 'Aura', ובין המילים: 'קרן', 'קרניים', 'קרינה' (והרי, ההילה היא הקרנה של הדבר אותו היא מקיפה) ובין המילה: 'Corona'…

אפשר להפליג ולומר שאולי קוראים לקורונה Corona, מפני שיש בה משמעויות נסתרות 'טובות' ו'רעות'… אולי תפקידה לאוורר, לפנות מקום לאור חדש, לקרני הקוסמוס, האלוהות, המקור למלא את החללים שנוצרים מן הדילול האנושי…

ואולי היא קשורה כן, כפי שיאמרו חסידי הקונספירציות, לעוצמת קרינה טכנולוגית חדשה הנבנית בימים אלו ממש ברחבי העולם (ה G5), שהלוואי ותביא איתה גם תקשורת אנרגטית מהירה ואיכותית יותר למרחקים, מי יודע?

בכל מקרה, קרניים אילו, עבורי עשויות להיות קרנות השפע, קרני האור וחום השמש, קרינה המשחררת לתנועה חופשית חסרת גבולות של זמן ושל מרחב… הלוואי!

המרחב המקודש

בימים אילו מבקשים, מפצירים ואף דורשים מאתנו לשמור מרחק של שני מטרים לפחות זה מזה…

דרישה זו מעוררת תסכול וזעם בלבם של רבים, אבל, אם נתבונן רגע מהצד, נוכל להיזכר במושג השבטי האינדיאני עתיק היומין: 'המרחב המקודש' (The Sacred Space"), אשר היה חלק אורגאני מתרבותם ומאורח חייהם…

על פי התפיסה האינדיאנית קיומו של אדם איננו מסתיים בגבולות גופו, אלא, במרחב אנרגטי המקיף אותו ושהוא, בעצם, ההדהוד של נוכחותו…

יש הקוראים למרחב האנרגטי הזה הילה (Aura) ויש הקוראים לו האור המקיף… בחוויה שלי, אין זה חשוב באמת מה הוא שמו, מה שחשוב הוא ההכרח שלנו, כבני אדם לחוש, לראות, להיות רגישים כלפיו ולתת לו מקום…

במידה ונלמד לתת למעטפת האנרגטית הזו מקום, ישמר בינינו מרחק טבעי (אשר אינו כפוי מסיבות חיצוניות) המכבד את המרחב האישי של כל אחד מאתנו, המאפשר תחושת ביטחון והמונע חודרנות, חוסר נוחות ואפילו תוקפנות וגסות…

והנה, הפלא ופלא ובהפוך על הפוך, יש בכוחו של המרחק הטבעי הזה לחזק את האחדות ואת ההרמוניה שביננו… בזכות היותו טעון באנרגיות של שניים או של יותר בני אדם, הוא עשוי להפוך לכעין דבק המחבר, המקרב, המאזן והממזג…

בחרתי בצילום של ברבור אותו צילמה חברתי דורית לינדנטל, היות והברבור למרות היותו חיה אצילית, רכה ואפילו מפוארת, הוא עלול להפוך מאוד תוקפני כלפי החודרים למרחב המקודש שלו, למרחב האישי שלו, ולא שומרים על מרחק אשר אינו מאיים על קיומו…

חוסר הוודאות

התמודדות נוספת העומדת בפנינו בימים אלו היא תחושת  חוסר הוודאות הצפה ועולה על פני השטח ומזכירה לנו את קיומה…

בחוויה שלי, חוסר הוודאות הוא לא המצב יוצא הדופן, אלא, דווקא הניסיון של רובינו לייצר וודאות ולהאמין בה, הוא זה הסוטה מדרך הישר… הרי שאם נתבונן רגע ממרחק על עצמנו ועל הטבע אשר סביבנו, נגלה שחוסר הוודאות הוא, כנראה, 'המשחק האמתי' של הקיום שלנו בעולם הזה…

הוודאות היא, בעצם, סוג של פיקציה שלכאורה נותנת לנו ביטחונות אשר חלקם הגדול מתגלה כלא תואם את ציפיותינו…

ואני מציעה, בואו נתרגש מחוסר הוודאות, נסתקרן ממנה כי יש בה את את קסם האפשרויות הבלתי נגמרות, את החופש לבחור כל רגע מחדש, את מרחב התנועה והפעולה כמעט חסר הגבולות, את החיוניות ושמחת החיים…

בואו ננצל את התקופה הזו בכדי ללמוד להתמסר לחוסר הוודאות, לשחרר שליטה ואחיזה בדברים המקיפים אותו, אשר אינם חזקים ויציבים כמו המרכז שבתוכנו, הכולל את כל מה שאנחנו…

מתוך ניסיוני, חוסר פחד, גמישות ויצירתיות הם כלי המשחק האמתי הזה, בהם נוכל לשמוח וליהנות ואף לחוות השראה והתרוממות רוח…

הפחד בימי הקורונה

גם אני, כמו כולם, לא יכולה להימנע מלחוות את משבר הקורונה…  קוראת ושומעת דעות, התייחסויות, ניתוחים וגישות שונות ביחס אליו…

מרגישה את עצמי 'בתוך' וגם 'מחוץ', מתבוננת במה שקורה ושואלת את עצמי הרבה שאלות לגבי השיעור אשר האנושות עוברת, למה, בעצם כל זה קורה? מה עלינו ללמוד מן הטלטלה הזו? ואם  נבין מה עלינו ללמוד, האם נהיה פתוחים וחזקים מספיק כדי להפנים, לצמוח ולהתעצם מתוך המשבר הזה?

התשובה הברורה ביותר המהדהדת אלי ומתוכי היא כי אחד מן הגורמים המרכזיים לכל זה הוא: הפחד… עולה לנגד עיני הדוגמה המוכרת לפיה כלב נושך את אלו המפחדים ממנו ונימנע מלהתקיף את אלו שלא…

בחוויה שלי, פחד ממגנט אליו את בני בריתו: חוסר האונים, הייאוש והקורבנות, ועלול להחליש את מערכת החיסון ולמגנט גם חולי… יש לו כוח אדיר לשאוב אותנו לתוכו, לטשטש את דעתינו הצלולה ולבלבל את רגשותינו היציבים…

הפחד, כפי שאני רואה אותו, הוא גם כמו כדור שלג… הוא מושך אליו עוד ועוד סיבות לפחד, מעצים את עצמו וגדל לממדים חסרי פרופורציה להתרחשות…

תפקידו של הפחד היא להזהיר אותנו בלבד ולכן, יש הבדל עצום בין להרגיש אותו קיים בתוכנו בעת שכזו ובין לתת לו להשתלט ולהוביל…

ועוד דבר, הפחד, עבורי, הוא סוג של 'נוגד אהבה', וכאשר הוא ממלא את החלל כולו, הוא לא משאיר מקום לאהבה לחדור ולרפא…

אני מאמינה כי הורדת מפלס הפחד באופן משמעותי עשויה להיות גורם מכריע בניצחון על הקורונה…

הנווד וחסר הבית

בכל יום שישי בצהרים נפגשות, שלומית אחירותם חברתי (ואולי בעצם, אחותי) ואני לכמה שעות בבית קפה כזה או אחר באמצע הדרך שבין שכונת שפירא, בה אני מתגוררת כרגע ובין קיבוץ העוגן בו מתגוררת שלומית… המפגשים הללו המתקיימים מתוך צורך אישי של שתינו לשתף אחת את השנייה בהתרחשויות הקורות בחיינו, הן גם הזדמנות נפלאה לדיאלוג מפרה בכל הנוגע לדרך, ליעוד ולשליחות של כל אחת מאתנו…

במהלך פגישתנו אתמול, עלה על הפרק נושא הנוודות המעסיק אותי יותר ויותר… שלומית 'הניחה על השולחן' את התרגום לאנגלית למילה 'נוודות' – Nomad, והבנו כי ניתן לחלקו למילים No ו Mad… כלומר, לא משוגע, שפוי… בהפוך על הפוך – הנווד העלול להתפרש כחריג ואולי אף כמשוגע, הוא אולי בעצם השפוי שבחבורה, המחזיר אותנו למצב קיומי בו ניתן ללכת ללא פחד וללא מעצורים עם הרוח ולא נגדה…

בהקשר זה הוזכר גם הצירוף המאיים והשנוי במחלוקת – 'חסר בית' , ובתרגומו לאנגלית – Homeless, כמובן…

מה היא בעצם המשמעות של להיות חסר בית? עבורי משמעות זו איננה מילה נרדפת לאומללות, לחוסר אונים, לחוסר ברירה או להכרח להיפלט מן החברה, אלא דווקא בחירה בחופש ובשחרור האחיזה בקירות, בחפצים ובאביזרים שלכאורה מספקים לנו ביטחון ויציבות…

ואז עלו בי שני משפטים הללו:

The Nomad is the Homeless of the New World

The Homeless is the Nomad of the New World

כך או כך, משאת נפשי היא למצוא מודל אורח חיים מעשי (אשר הקווים הכללים שלו מתחילים כבר להתבהר לי) המבוסס על ה'משוואה' כי שחרור האחיזה הוא בעצם המרשם לבריאות הנפש…

הדרכון הגרמני

לא מזמן חדשתי את תוקפו של הדרכון הגרמני שלי, אותו הפכתי רשאית לקבל לפני 10 שנים.

במהלך כל השנים הללו השתמשתי בו רק  כאשר טסתי  פעמים ספורות לחו"ל…

בימים אלו, כאשר מגורים מחוץ לארץ עומדים על הפרק, הבנתי (משום מה לא הפנמתי זאת קודם), כי בנוסף להיותי אזרחית ישראל, אני בעצם גם אזרחית גרמניה, ואז נפלה בי החלטה לבחור בברלין  כתחנה הבאה בדרך בה אני הולכת וכנקודת פתיחה למעגל נוסף בספיראלה…

אני רואה את עצמי עומדת שוב על במות, הפעם ברחבי אירופה, מעבירה דרכי ומהדהדת מתוכי מילים ומנגינות המכילות מסרים אותם אספתי במשך שנים רבות, ואותם הכרחי עבורי למסור הלאה…

הפעם, אלו לא יהיו רק החומרים המוזיקליים אותם כתבתי ועדיין כותבת, אלא גם תכנים מילוליים אשר ארצה לדבר אותם מול קהלים שונים…

הסכמתי ביני וביני, מבלי 'להתבייש' עוד, לקרוא לעשייה הזו – שליחות, אשר עד שלא אממש אותה, לא אזכה לשקט ולנחמה…

כפי שזה נראה כרגע, בתמיכת ובעזרת אנשים טובים ומקצועיים הפועלים סביבי ואיתי, להן אני זקוקה מאוד כרגע, זה עשוי לקרות…

 

לוחמי הרוח

לוחמי הרוח הם אותם אנשים ההולכים עם הרוח ולא נגדה.

לוחמי הרוח הם אותם אנשים המאמינים בבני מינם, רוצים את טובתם, מוכנים להגן עליהם, לכבד אותם ולקבל אותם באשר הם.

המילים: מלחמה והלחמה, הן בנות אותו השורש ל.ח.מ… להלחם ולהלחים היא אותה פעולה, בעצם – מלחמתו של לוחם הרוח היא עם החסימות, ההתנגדויות, הדעות הקדומות והפחדים המקננים בתוכו, ואשר אותם יש למגר, בכדי שתוכל להיווצר הלחמה בינו ובין בני מינו…