לוחמי הרוח הם אותם אנשים ההולכים עם הרוח ולא נגדה.
לוחמי הרוח הם אותם אנשים המאמינים בבני מינם, רוצים את טובתם, מוכנים להגן עליהם, לכבד אותם ולקבל אותם באשר הם.
המילים: מלחמה והלחמה, הן בנות אותו השורש ל.ח.מ… להלחם ולהלחים היא אותה פעולה, בעצם – מלחמתו של לוחם הרוח היא עם החסימות, ההתנגדויות, הדעות הקדומות והפחדים המקננים בתוכו, ואשר אותם יש למגר, בכדי שתוכל להיווצר הלחמה בינו ובין בני מינו…
האלבום הראשון אותו רכשתי לפני יותר מ 30 שנה היה:
The Rise and Fall of Ziggy Stardust and The Spiders from Mars…
אלבום זה ושירים נוספים מוכרים ואהובים של Bowie, כמו, Space oddity ו Life on Mars,
הפכו מרכזיים ומשמעותיים בפס הקול של חיי, גם משום שכבר אז החיבור עם מאדים יצר בי הזדהות בלתי מוסברת, והרבה ממה שהדהד אז משיריו של Bowie, כמו 'דיבר' גם אותי…
כאשר הוקמה בארץ 'אגודת מאדים הישראלית' אשר בנתה, בין שאר הפרוייקטים שהיא מקיימת, הביטאט ניסיוני במכתש רמון בסוף התקופה בה חייתי במצפה, בחרתי להצטרף אליה…
לפני שבוע, ביום בו הגעתי ללונדון בפעם המי יודע כמה, נפתחה התערוכה: Moving to Mars –
תערוכה איכותית, מקיפה ומרגשת, החושפת את כל הקשור בכוכב האדום…
מצאתי בתערוכה מראות, צלילים, מושגים, דימויים וחפצים אשר נדמה כי הגיעו ממקורות ההשראה דומים לאילו מהם יוצרת גם אני… למשל, המושג the Origin Matter, הזהה כמעט לשם האלבום שלי
Original Matter, השימוש הרב בצירוף Space Observatory, המזכיר בהיפוך את שם מרחב המוזיקה והמיסטיקה אותו הקמתי במצפה Observation Space, וחליפות הקירור של תושבי מאדים העתידיים אותן הייתי לובשת, לו יכולתי, בהזדמנות הבאה בה אעלה שוב על הבמה…
יחד עם זאת, נדמה לי כי ברור לכולנו שבמידה ולא נפעל למען היותינו יצורים משוכללים ומשופרים יותר, אף כוכב לא יוכל להציל אותנו מעצמנו…
באחת הפעמים בהן ביקרתי בלונדון בעבר הרחוק, עמד על ארגז בפינת הנואמים (The Speakers' Corner) שבהייד פארק אדם לבוש שחורים והכריז בקול כי אלוהי היהודים הוא האחד והיחיד, כי משה הוא הנביא וכי דברי התורה הם האמת לאמיתה…
לפני שש שנים עמד על ארגז באותה פינה אדם אחר לבוש שחורים, והכריז בקול כי אלוהי הנוצרים הוא האחד והיחיד, כי ישו הוא הנביא וכי דברי הברית החדשה הם האמת לאמיתה…
ביום ראשון האחרון עמד על ארגז גם הוא באותה הפינה, אדם לבוש שחורים והכריז בקול כי אלוהי המוסלמים הוא האחד והיחיד, כי מוחמד הוא הנביא וכי דברי הקוראן הם האמת לאמיתה…
אותה גברת, אפילו ללא שינוי אדרת!
בכל אחת מן ההזדמנויות הללו בחרתי להגיב, ושאלתי הראשונה לשלושתם הייתה: מה היא אותה אמת עליה הם מדברים? התשובות אותן קבלתי היו מגומגמות ומלוות בציטוטים מן הכתובים… אף לא אחת מהן הייתה שלמה, משכנעת, ברורה ועניינית…
בכל אחת מן ההזדמנויות הללו שאלה זו הובילה לדיון, אשר הוביל לסוג של וויכוח, אשר, כנהוג בהייד פארק הוביל להתכנסות של מעגלי אנשים סביב…
הטענה שלי הייתה בשלושת המקרים, כי האמת היא בעיקר סימן שאלה, היא איננה בידיו של אף אדם ובו זמנית היא אולי בידינו כולנו, שאין פערים משמעותיים בין נביא אחד למשנהו, שאנחנו הם היוצרים כינויים ושמות (אלוהים, אללה, god) לאותו המקור הלא ברור והלא ידוע שכנראה ממנו באנו כולנו וכנראה גם אליו נחזור, רק מתוך צורך לאחוז במשהו, ושכל הטקסטים, יפים וחכמים ככל שיהיו, הם, בסופו של דבר, טקסטים שנכתבו על ידי אנשים בשר ודם…
הוספתי ואמרתי שבחוויה שלי, קיים תדר בו יש ביכולתנו, אם רק נרצה, להיפגש ולהתחבר זה לזה… שבידיו של כל אחד מאתנו לפלס בדרכו את דרכו לתדר זה ללא צורך ללכת בנתיביהם של אחרים (היות ולדעתי, כמספר האנשים, כך מספר הנתיבים) וללא צורך להיצמד למה שברא את כל זה…
בשלושת המקרים, הדברים, מן הסתם, נותרו פתוחים והם ממשיכים להדהד בי… מקווה שגם בהם…
ביתי החדש הפך בימים אלו, בין השאר, לאולפן הקלטות… שמעון טל, חברי היקר ואני עובדים יחד על חומרים חדשים שלי, הפעם באווירה אינטימית …
זהו סיפור אחר לגמרי להקליט אלבום ב'מגרש הביתי'… שמעון הביא את הציוד המקצועי שלו אשר התחבר לציוד שלי וכל זה קורה בסלון שלי…
מדהים איך בהפוך על הפוך, צריכה הייתי לחזור לעיר הגדולה והסואנת בכדי לזכות בשקט המאפשר הקלטה שכזו…שקט שאפילו המדבר לא אפשר…
מסתבר, שבאזורים הנכונים בתל אביב (אשר, אגב, הבנתי שוב כי איננה נופלת בוויב שלה ובעוצמת ההתרחשות שבה מערים אחרות כמו, לונדון, ניו יורק או ברלין) ישנם אנרגיה עוטפת, השראה ואת אותו השקט המיוחל…
ולמרות שבכדי להקליט יש צורך בדממה כמעט סטרילית, החלטנו שמעון ואני כי נשתמש ברחשי הרקע העדינים שבכל זאת קיימים… ומה הם אותם רחשי רקע?
ובכן,
כאשר נפגשנו שמעון ואני לפגישת הכנה בביתי, הקשבנו בקפידה למתרחש סביב ושמענו להפתעתנו, ציפורים המצייצות להן בשלל צלילים… חייכנו והודנו בעובדה שדווקא בתוך הטבע האורבאני בו אנחנו יושבים, הסאונד הדומיננטי ביותר הוא ציוץ הצפרים…
אולי ציפורים אילו הן רמז עבה לאותה 'ציפור כחולה' עליה כתבתי באחד מן הפוסטים הקודמים… כלומר, אולי מצאתי את ביתי, שהיה שם, בעצם, תמיד מתחת לאפי?! מתוך ניסיון חיי אמנע עדיין, מלהתחייב על כך…
הימים ימי שרב וחום בלתי נסבל, אך דווקא בעונה שחונה שכזו אני מרגישה פורחת… עוד תחנה במסע הנדודים שלי … והפעם אני 'חונה' אל מעמקי האדמה, אל הבסיס, אל השורשים… מתקרקעת בכדי לאפשר לעצמי עוד מנה מכובדת של חופש….
הפעם מדובר בכסף, מילה מגונה הייתה עבורי עד כה, ועתה אני מבינה איך לגשת אליה מאותו מקום יצירתי שיש בו חיים…לומדת לפעול בתוך מרחב חדש, לומדת שפה חדשה שתאפשר לי כמו לפסל, לכתוב, לנגן את המספרים היבשים וחסרי החיים, להחיות אותם ולדעת איך לנתב אותם לטובתי… וזה, מסתבר, אפשרי….
רבים האנשים, גברים, רובם ככולם, כאילו שהבינו בכסף יותר ממני, כי הקדישו לו זמן, אנרגיה ומחשבה, היו מולי… ביניהם אבי, אחי, בעלי לשעבר, בני זוג וידידים.
תמיד הרגשתי שיחסם לכסף הוא כזה שלאו דווקא היה מונע מחשיבה של שפע, והאחיזה שלהם בכסף מנעה חופש פעולה…
בחוויה שלי, היום, הדרך היחידה, עבורי, לעמוד מול הכסף היא לראות לנגד עיני מצב בו הוא פשוט שם, ואשר ייעודו הוא לשרת אותי ואת האחרים אשר סביבי…
מה שמרגש אותי בכל העניין הזה היא הידיעה שכאשר יגיע שפע אמתי לחיי, יוכלו אהובי ואילו בהם אבחר ליהנות ממנו גם כן…. באמונה שלי, כאשר זו המוטיבציה, השפע החומרי לא יתעכב ולא יחסם…
הוא יתרחב ויתעצם מתוך כוונה נכונה ופעולה מוקפדת ומדוקדקת, אבל, לפני הכול הוא פשוט יגיע מאהבה…
למרות היותי הופכת לאט לאט לאחת מ'זקני השבט', נותרו בי, לשמחתי, חלקים ילדיים, תמימים ואוהבי אדם… זה מרגיש כמו לשבת בשניים מתוך ארבעת הכיוונים של המעגל האינדיאני בו זמנית – הילד השואל בדרום והחכם העונה בצפון.
להתנהל בעולם הזה עם לב פתוח ונתינה משמר אותנו ילדים, אך גם מצריך כוחות נפש מול אנרגיות קשות המקיפות את כולנו והחודרות פנימה לעיתים, בכדי לשאוב מאתנו את האהבה שבנו, לנסות ולקחת פיסות מנשמתנו וכמו 'ללכלך' אותנו..
להתבונן ולראות, לדעת ולהבין מתי הזמן הנכון לסגור את הלב בפני אותה אנרגיה מרוקנת, זו נחלתו של היושב בצפון.
העובדה שעברתי מדרום הארץ לדרום תל אביב, מסמלת עבורי את התקרבותי לנקודת האיזון בין השאלות ובין התשובות… עדיין הלב פתוח והאפשרויות פתוחות גם הן, אבל, משהו בי לומד יותר ויותר לשים גבולות, לשחרר ולהרחיק 'מזיקים', ללכת עוד לקראת הבחירה באנשים בעלי כוונות ורגשות כנים, ולהשאיר שוב מאחור אנשים שהתמימות והפתיחות שבי אפשרה להם להיכנס אל תוכי פנימה, לפעמים עמוק מדי…
חכמת חיים? כן, זוהי, בחוויה שלי, מהותה של חכמת החיים… להמשיך ולהיות רחב לב ואוהב אדם, ובאותה נשימה, לזהות מתי האהבה הזו תתממש באופן השלם ביותר דווקא כאשר נציב את אותן גבולות, ועל ידי כך נזכך ונטהר את עצמינו שוב…
בל נשכח כי הלב הוא בעצם שריר המתרחב והמתכווץ בכדי לאפשר חיים…
ובזאת תם הרומן בין הקרוואן וביני… אתמול הוא הועבר לידיו הנאמנות של הקונה המתאים.
מרגש ומשחרר היה להעביר הלאה את הבית הנוסע שלי לאדם המתחיל לנוע אתו בעיתוי דומה לזה בו הייתי אני בתחילת המסע:
מרגשת הייתה הידיעה כי חווית התנועה מן הסוג הזה מיצתה את עצמה עבורי, וכי הבשיל בי הדחף להמשיך הלאה בערוץ אחר אותו מציעה הדרך…
משחררת הייתה תחושת ההקלה וההתרחבות אשר אחזה בי כאשר התבוננתי בקרוואן המתרחק… באותה עת הבנתי שאפילו הוא הפך עבורי, לסוג של נטל, משקל עודף שאינו מאפשר לי 'לעוף' גבוה יותר…
שניים שהם אחד? לא…שניים שהם שניים? גם לא… שניים שהם שלושה? כן, זוהי משוואת הקסם המתגלה לי בימים אילו…
שניים המאוחדים על ידי גורם שלישי, שהוא הדבק המחבר, אך גם זה היוצר הפרדה…
מתוך החיבור נוצרת ההפרדה ומתוך ההפרדה נוצר החיבור…
בכדי שמשוואה זו תתאפשר יש צורך בשלושה שאינם נעלמים, אלא, דווקא נוכחים במלואם… כאשר אחד ממרכיביה נעלם, לא תוכל להתהוות תוצאה שלמה ואיכותית…
משוואה ללא נעלמים… משאת נפש…
הבחירה בחיים… צירוף מוכר ואולי אפילו שחוק, אבל, היום כאשר אני שוב עוברת דרכה אני נזכרת ש'כמה שחוקה ככה אמתית ועמוקה'…
בחוויה שלי, זו היא האימא של כל הבחירות והיא נעשית ברגעים האינטימיים ביותר של אדם מול עצמו… אין ברגעים אילו מקום לאף אחד אחר… אולי לכן, היא עלולה להיות מאיימת, אך בסופו של דבר, אין לה תחליף… היא שווה כל מחיר שהיא גובה, ולעיתים המחיר כבד…
הבחירה בחיים תובעת מאתנו שחרורים שונים ומשונים ועמידה מול לקיחת אחריות מלאה על עצמינו, על דרכינו ועל כל מה שהיא מכילה…
הימים עוברים להם בתוך שגרה חדשה… מנסה להימצא בתוכה ולא לברוח ממנה… שיעור שהיה לי מאוד לא פשוט עד היום, ונדמה לי שהפעם אצליח בו לתקופת מה, ואוכל לסמן לעצמי V משמעותי…
מעניין איך מה שפשוט וקל לאדם אחד מהווה אתגר לאדם אחר…
מה שמאפיין שגרה זו היא היכולת שלי לקחת צעד אחורה, להסתגל, להתאים את עצמי ולהיות מובלת על ידי אנשים אחרים, התרחשויות חיצוניות ומסגרות מוכתבות, יחסית… מבחינתי, זהו סוג של ניצחון שלי את עצמי, בריאות נפש והתנסות המאזנת שנים רבות של חוסר שגרה, תנועה אינטנסיבית ומוטיבציה 'להמציא את עצמי בעצמי מחדש' שוב ושוב…
התקשורת הבינאישית חסרת התיווכים הדיגיטליים, הקרבה והמפגשים האנושיים הפכו להיות הכלים העיקריים עליהם אינני יכולה להתפשר עוד, גם כאן במרכז הארץ (שמן הסתם, מצריכים יותר התכוונות מאשר בדרום הארץ הבלתי אמצעי).
לומדת לכבד את החיים הפשוטים, נטולי הדרמות, וכאילו המביאים שקט מסויים, ויחד עם זאת ממשיכה בעיסוקי המוזיקאליים והרוחניים…. חווה סוג של התרחבות הנולדת מתוך הצמצום שקדם לה, התחזקות, השתרשות ובו בזמן התרוממות בעלת גוון חדש… מרגישה כי כל החוויות החדשות הללו המתווספות לאילו שכבר הכרתי, ומגדילות את מנעד האפשרויות העומדות בפני…
מתוך המקום הזה, נוח ונעים לי כרגע 'לבקר' מדי שבוע את הקרוואן ואת חוף הים בו הוא עומד (מקווה שבאביב אשוב קצת להתנייד איתו), ובכל זאת להתחיל קצת 'לפזול' ליעד הבא – העיר תל אביב, בה וסביבה חייתי חלק נכבד מחיי…
מצאתי שבשכונת שפירא הנמצאת בדרום העיר (אותה אני מכירה מאז נערותי), ישנו תמהיל מעניין של איכות אורבאנית (מן הסתם) ושל איכות 'מצפאית' ….
אולי שם אמצא גם את 'הציפור הכחולה' מחכה לי על עדן חלון?…