בטרם 'נחתתי' מן המסע בהודו, מצאתי את עצמי ביום חמישי האחרון, מנחה פעילות שנקבעה כבר לפני כחודשיים, לקבוצת אנשים על פי מודל הסדנא המוזיקלית החדש שלי:

Body Insight & Sound

במסגרת 'כנס קהילות הנגב מובילות שינוי', שנערך בירוחם.

במהלך הפעילות הרגשתי איך האנרגיה אותה ספגתי והבאתי איתי מהודו רק העצימה וחידדה את ההבנה ש'פרקטיקת הרוח' שלי, היא קודם כל וללא ספק, המוזיקה…

ומה שעוד התחבר לי להודו הייתה הצבעוניות של המרחב בו העברתי את הפעילות, אשר נקבעה על ידי מארגני הכנס, ללא ידיעתי…

ארבעת השנים האחרונות היו האינטנסיביות ביותר בחיי במובן של סגירת ופתיחת מעגלים: שחררתי את חיי הקודמים במרכז הארץ ואת נישואי, עברתי למצפה רמון, יצרתי קשרים אישיים וקשרי עבודה במסגרות רבות בישוב, עזבתי את כל מקומות העבודה, קניתי בית והקמתי בו את 'מרחב צפייה' בו הדרכתי, לימדתי וטיפלתי בכלים מעולמות המוזיקה והמיסטיקה. כעבור שנתיים וחצי מכרתי את הבית ואת רוב תכולתו, הזמנתי ותכננתי קרוואן שישמש לי מגורים בהמשך, בניתי מודל למוצר סדנתי בתחומי המוזיקה והמיסטיקה אותו אוכל ליישם כשאחיה בקרוואן ועוד התרחשויות נוספות תוך כדי…

כאשר אני מתבוננת היום באינטנסיביות זו אני רואה כי מה שהנחה אותי במהלכה, יותר מכול דבר אחר, הייתה איכות התקשורת ביני ובין הסובב אותי… ככל שאיכות התקשורת עם כל אדם, גורם או ממסד איתם ניהלתי דיאלוג אישי, יצירתי ומקצועי הייתה גבוהה יותר, כך יכולתי להימצא זמן רב יותר בתוך המעגל בה היא התקיימה…

בחוויה שלי, כאשר התקשורת היא טבעית, פשוטה ופתוחה, היא מאפשרת רצף, המשכיות, תנועה וצמיחה, וכאשר אינה כזו היא נתקעת, נחסמת ומתפוגגת…

תקשורת עלולה להיחסם בשלב ראשון כאשר אדם לא מאפשר לאינפורמציה המופנית אליו בכול דרך – מילים, מסר, מבט, שפת גוף, ביטוי רגשי, מגע – להיכנס פנימה ולהפנים אותה. בהרגשה שלי, הסיבות לכך נובעות בהרבה מקרים מתוך פחד מסוגים שונים, מתוך קושי להכיל ואולי גם מן החשש לקחת אחריות על אינפורמציה זו ולפעול בעקבותיה…

אם האינפורמציה חודרת ונטמעת, היא עדיין עלולה להיחסם בשלב השני במידה ולא מתקיימת תגובה, הענות, התייחסות בתקשורת חוזרת… חסימה זו עלולה להיווצר מהסיבה הפשוטה של חוסר פנות וגם, שוב, בהרגשה שלי, מפחד – פחד מלא להיות מדויק, מובן, חכם, מעניין, לא להגיב 'נכון' ואולי אפילו מן החשש הפשוט 'להשמיע קול', העשוי להוביל לעשיית מעשה… כי הרי השמעת קול ועשיית מעשה משמעם להדהד את עצמינו החוצה (מצב בו  אין 'דרך חזרה' או 'פתחי מילוט') ולעורר שוב תגובה מהעולם, כך שהתנועה תמשיך הלאה ואנחנו נהיה יותר ויותר חשופים…

אני מאמינה שהיותינו חשופים יותר, משמעה גם היותינו רגישים יותר לעצמינו ואחד לשני,  ובו בזמן חזקים יותר, ולכן גם מעזים יותר לתקשר מן המקום החשוף והרגיש הזה מבלי להיפגע…

בל נשכח שהמילים תקשורת וקשר הם מאותו השורש … בעיני, רק תקשורת המתנהלת כמו משחק 'פינג פונג' שאין בו מנצחים או מפסידים, עשויה ליצור קשרים אמיצים, משמעותיים, מעצימים ומנחמים באמת…

אחד הדברים אותם למדתי על בשרי במהלך חיי הוא שהדרך אותה עברתי ועדיין עוברת היא, בעצם, רצף אחד שלם, וההתייחסות לכל שינוי כדרך חדשה, איננו נכון בתפיסת עולמי.

אם נדמיין את עצמינו כאותו הנשר הדואה ממעל ונתבונן על התמונה כולה, נוכל לראות שכל התרחשות בחיינו קשורה להתרחשות שקדמה לה ולכן, מן הסתם, תהיה קשורה גם להתרחשות שתגיע אחריה…

שינוי, כפי שאני רואה זאת, הוא בעצם סוג של תפנית או של תזוזה למקום אחר, לעיסוק אחר, לאורח חיים אחר, לקשר אחר, הנולדות מתוך מיצוי המהלך הקודם ובו זמנית המשך ישיר שלו.

כמו נהר המשנה נתיבים מסיבות שונות, ללא מעברים חדים, בתוך הערוץ בו הוא זורם, כך אין 'חיתוכים' במסע שלנו. חיתוכים אילו, אותם אנחנו מייצרים לעתים, הם אשליה בעיני, ודווקא בגללם אנחנו עלולים להתייחס לשינויי הנתיבים הללו כסופניים או כמוות שאחריו אין כלום.

באמונה שלי, הבנת הרצף מקלה ומאפשרת חיים של חופש ושל תנועה בקצב ובמינון המתאימים לנו…

תוך כדי תהליך השינוי אותו אני עוברת, אני מרגישה יותר ויותר שלמרות שהוא נחווה בי קודם כל כפרטי, הוא בעצם חלק מדינאמיקה רחבה יותר המתרחשת סביבנו.

יומרני ובלתי אפשרי, בעיני, להגדיר במילים ברורות וחד משמעיות דינאמיקה זו וגם, כמובן, אין דרך להוכיח את קיומה, אבל, רבים מן האנשים הקרובים לי ואחרים אותם אני פוגשת, מתארים אירועים ומהלכים דרמטיים הקורים בתקופה זו בחייהם.

התחושה שלי לגבי שינוי זה היא 'צונאמית', כלומר, בחוויה שלי, זהו תהליך הדרגתי שהתחיל 'בקטן' מתי שהוא בעבר, והוא הולך ומתעצם.

אני מאמינה שיש בידינו שתי אפשרויות – האחת, לרכב על הגל הזה תוך כדי התרוממותו, והשנייה, לתת לו לעבור מעלינו. עבורי עדיפה האפשרות הראשונה, כלומר, לנוע עם 'הרוח הגבית' הזו ולהתמסר לה…

אחת התובנות שעלתה בי בימים האחרונים היא שניתן לראות את ה'פיק' אליו אנחנו עומדים להגיע, גם כ'תדר התו השביעי' של הסולם המוזיקלי המז'ורי והמינורי. כלומר, בכול סולם מוזיקלי מסוגים אילו ישנם שבעה תווים בסיסיים, כאשר התו השביעי הוא זה היוצר מתח ואי נוחות לקראת התו הראשון שיבוא אחריו שוב, אך באוקטבה גבוהה יותר, אשר יביא איתו שקט ונחמה…

ושוב הפכה המוזיקה למראה מדויקת עבורי (ובודאי שלא רק עבורי) לתהליכים העצומים והרבים הללו שכולנו, כך או כך, חלק מהם…

הכול התחיל לפני כשלושה חודשים, ביום בו הבנתי כי עלי לבנות מודל חדש איתו אוכל להפעיל אנשים בסדנאות ובמפגשים שונים כאשר אהיה בתנועה.
כמו פעמים רבות בחיי, קרה הדבר הנכון בזמן הנכון, וזכיתי לפגוש את Einat Doron, היועצת העסקית הנפלאה איתה עבדתי על בניית המודל תוך שימוש בשיטת היזמות הקשובה אותה יצרה.

הבאתי לפגישות עם עינת את 'חומרי הגלם' שאספתי במהלך השנים, והפכנו אותם לתוצר מוזיקלי שלם בעל התחלה, אמצע וסוף, אשר מטרתו לאפשר למי שיתנסה בו, לחוות את עצמו ככלי להפקת קצב וקול…

במקביל, בהמשך לכנס תיירות שהיה במצפה רמון לפני כחודש, ואשר כלל גם נציגים ממשרד התיירות, הוזמנתי על ידם להשתתף באירוע של 'אירוח ביתי', אשר התקיים לפני יומיים ביריד התיירות IMTM , במרכז הירידים שבגני התערוכה, ואשר במסגרתו הצגתי את התוצר שהיה 'גמור' ימים ספורים לפני כן…
האפשרות ליצור סביבה מוזיקלית 'בתוך החיים' (שולחן ועליו כלי נגינה ואבזרים רלוונטיים אחרים), להזמין אנשים לנגן ולשיר איתנו ולפגוש אנשי תיירות ותיקים החושבים והפועלים מתוך ראייה אוניברסאלית, הפכה לרגע מכונן נוסף בחיי… הרגשתי ברורה, מובנת ונגישה יותר מאי פעם, ונפתחו לי שערים ראשוניים אל עשייה המותאמת למרחב שאינו תחום ומוגבל בארץ ובהמשך, כנראה גם בחו"ל…

שוב אני מבינה שאין 'תירוצים' – לא ילדים, לא פרנסה ולא כל מה שמסביב מונעים מאיתנו ללכת הלאה… כמו שנאמר: 'הכול בראש', והדרך, פתוחה…

במסגרת ניקוי ופינוי תכולת ביתי, לקראת מכירתו ולקראת המעבר המתקרב, התבוננתי שוב על אלבומי בטרם ארזתי גם אותם באחד הארגזים אשר יאוכסנו במחסן כלשהו בהמשך, יחד עם זיכרונות נוספים אותם החלטתי לשמר…

התבוננות זו עזרה לי לחדד את ההבנה עד כמה המראה החיצוני שלי שיקף תהליכים פנימיים של השתנות ותנועה אותם עברתי. בכל תקופה מחיי היה בי הצורך (אם במודע ואם פחות במודע) לנסות ולדייק את עצמי לעשייה אותה הרגשתי וידעתי כי עלי לממש, ומסתבר, שגם הגוף, הכלי, 'התגייס' לצורך כך…

נדמה לי שרק היום אני רואה עד כמה הגוף שלנו יכול להיות גמיש ומסתגל לשינויים אותם אנחנו בוחרים לעבור, ועד כמה יש לו את היכולת לשרת שינויים אילו, ובעקבות זאת מתחזקת בי עוד יותר הידיעה כי במסע שלי הרוח היא זו המייצרת את התנועה, הרוח מובילה את הלב אחריה, והלב מוביל את הגוף…

כשהתחלתי לכתוב מוזיקה לפני כ 17 שנה, והקמתי את ההרכב הראשון של 'להקת סגולות', אתו הופעתי, התמזל מזלנו ו'נשלח' אלינו אדם יקר ששמו מארק סמאליין – מוזיקאי אנגלי מוכשר ומנוסה שניגן עם רבים וטובים ברחבי העולם, ובאותה תקופה חי בארץ בקרבת מקום.

לשמחתי, התחבר מארק למוזיקה שכתבתי ועבד איתנו כשנתיים כמעבד וכמפיק מוזיקלי.

רבים הדברים שזכיתי ללמוד ממנו בשלב כל כך ראשוני – גם ידע מקצועי וטכני וגם תובנות, תפיסות וגישות מוזיקליות שעזרו לי ל'היכנס מהר מאוד לעניינים'…

אחת מן התובנות החשובות אותן העביר אלי הייתה (אינני זוכרת את מילותיו המדויקות, אך זה היה המסר הכללי) שמוזיקאי אמיתי הוא אדם שלפני הכול ניחן ביכולות ההקשבה והאיפוק. כלומר, יכולות אילו חשובות היו בעיניו אפילו יותר מאיכויות ביצוע וביטוי מוזיקליות.

תובנה זו הדהדה בי זמן ארוך במהלכו עיכלתי והפנמתי אותה, הבנתי את ההכרח שביכולות אילו, תרגלתי ומימשתי אותן במהלך החזרות והמופעים עם ההרכב ההוא ועם הרכבים נוספים אשר הקמתי אחריו, ואף ניסיתי להשליכן לחלקים אחרים בחיי…

הקשבה ואיפוק מתרחשים, בחוויה שלי, באותם הרגעים בהם מתרחשת גם הבחירה להניח בצד צרכים, דחפים, רגשות ומחשבות אוטומטיים הקיימים בכולנו, ולתת למה שקורה סביבנו, בכל מנעד התדרים, מקום בתוכנו בכדי להעשיר, להרחיב ולהפוך אותנו מודעים ורגישים יותר…

כלומר, ההתפנות הנוצרת בנו תוך כדי ההקשבה היא קודם כל 'לטובתינו' וכאשר טוב לנו, טוב יותר יהיה גם לכל מי שאיתנו…

לפני כעשרים ושלוש שנים נפטרה אמי מסרטן לאחר עשר שנים ארוכות של סבל. שנה וחצי מאוחר יותר נולדה בכורתי תמר. תאריך לידתה אמור היה להיות זהה לתאריך לידתה של אימי, אך לבסוף נולדה שלושה ימים אחרי. לפני כעשרים שנה בחר אבי במותו – הוא לא שרד את היותו בעולם ללא אהובתו. שלושה חדשים לאחר מותו ושבועיים לפני יום הולדתו, נולד בני נדב.

החיבורים הלא מקריים והמסונכרנים הללו שיצרו מחזוריות בלתי נתפסת של מוות וחיים, הובילו אותי לתובנה אותה הדחקתי כילדה, היות ולא יכולתי להכילה קודם, כי קיים סדר אחר שהוא אינו הסדר המוכר והידוע הקיים סבבינו, ובעקבות כל זאת נפתח בי ערוץ ישיר אל אותו 'הסדר האחר'…

הערוץ שנפתח הביא אתו עוד ועוד תובנות ועד ועוד מסרים שהפכו לסוג של 'הוראות הפעלה' או סוג של הכוונה שעם השנים נהייתה יותר ויותר מדויקת, מן הסיבה הפשוטה והלא פשוטה, בו זמנית – למדתי להתמסר לה ולא להטיל בה ספק…

מסרים אילו היו מיועדים לי תחילה, ומיד לאחר מכן גם למעגל האנשים הקרובים לי ולמעגלים נוספים שהלכו והתרחבו במשך השנים…

העובדה כי המילים התמסרות ומסר נובעות מאותו השורש, חיזקה בי את הידיעה שככל שאתמסר, כך יגיעו מסרים שתפקידם לעזור לי ולאחרים, אם ירצו בכך, לתפקד ולפעול ממקום נכון ושלם יותר…

בחוויה שלי, ערוצים אילו נגישים לכל אחד ואחת מאיתנו, ו'התיקון הקולקטיבי' אותו אני רואה לנגד עיני הוא, שכל אדם ידע להתחבר לערוץ הפרטי שלי, להתמסר לו ולקבל את אותם מסרים ואת אותן 'הוראות הפעלה' המיועדות לו בלבד… אני מאמינה בלב שלם שרק כך נוכל ליצור אחדות…

היום, לו הייתה חיה, הייתה חוגגת סבתי, סבתא יטי (יוכבד), אם אבי, את יום הולדתה ה 104.

סבתא יטי נולדה בלייפציג שבגרמניה בשנת 1914, עלתה לארץ בשנת 1934, בהיותה בת 20. בארץ הכירה את סבי, רוברט (מרדכי) שגם הוא עלה מגרמניה, הם התחתנו ועברו לגור בקיבוץ רמת הכובש, הולידו ארבעה בנים (אבי,יאיר, היה בנם הבכור) והשאר כבר היסטוריה… סבתי נפטרה לפני כתשע שנים, ב 25 לינואר, שבועיים לאחר יום הולדתה ה 95.

החיבור החזק שהרגשתי כל חיי לסבתא יטי, סבב סביב המוזיקה בכלל והשירה, בפרט. היא בורכה בקול עוצמתי, איכותי ומהדהד מהסוג שבורכו בו זמרי אופרה. כל חייה היו רצופים מוזיקה, והיא שרה בכל הזדמנות שניתנה לה – ערכה סיבובי הופעות עם היוצרת שרה לוי תנאי, טופחה על ידי יהודה שרת, איש המוזיקה ואחיו של משה שרת, הייתה חברה במקהלות רבות ואף ניהלה והדריכה מוזיקלית מקהלות בעצמה.

אני זוכרת שכל מילה שנאמרה לידה הפכה לשיר, זוכרת איך 'ניצחה' עלינו כאשר היינו שרים בכל אירוע משפחתי, זוכרת את התשוקה ואת הכוונה שהייתה בה 'לשיר לשמיים', כדבריה…

אך, זוכרת גם כי יכולתי לשמוע ולהרגיש איך הפכה את קולה לעיתים, לסוג של כלי הישרדותי ונאחזה בו בכדי לשלוט בחייה ויחד עם זאת, בכל סובביה. ברגעים אילו קולה הפך נוקשה ומאיים – חוויה אשר 'השתיקה' אותי במובן מסויים, במשך שנים, ואף הובילה אותי לאמירה, כי זמרת לעולם לא אהיה!

והנה, אחרי מסע יצירתי, אמנותי ארוך הפכתי גם אני, בכל זאת, לזמרת, והשירה הפכה לתיקון משמעותי בחיי…